פעלו עכשיו
השחרור
ב-2 בספטמבר 2008, כמה שבועות לפני בחירות פרלמנטאריות מוקדמות, הורה לפתע התובע הראשי לשחרר את הפעילים. כתוצאה מכך, רב תשומת הלב הציבורית והתקשורתית הוסטה מהתיק. אך זה לא היה הסוף, להיפך. שחרור הפעילים הוצג כהכרח בלבד, משום הנחיצות ב"פרופורציה בין משך המעצר לבין העונש הצפוי". אכן, תקפות ההאשמות והכליאה לא הוטלו בספק. באוקטובר 2008, בית המשפט העליון פסק כי הכול נעשה באופן הראוי ביותר.
השפעת האירועים על חיי הפעילים הייתה חמורה מאד. דיכאון, חרדה, התקפי פאניקה ובעיות שינה נעשו לנפוצים. רובם נאלצו להיעזר בטיפולים פסיכולוגיים. התנועה שותקה ביעילות. חלק מהפעילים ויתרו לחלוטין על המשך מעורבותם בקמפיין, ואפילו מי שרצו להמשיך לא יכלו לעבוד כרגיל משום שהמשטרה סירבה להחזיר להם ציוד כמו מחשבים, מסמכים, תמונות, צילומי וידאו, מאגר שמות תורמים ושאר חומר חיוני שהוחרם כחלק מפשיטת המשטרה במאי 2008. נוסף על כך, המשטרה הוסיפה למנוע מהפעילים גישה מלאה לתיקי החקירה, וכך יצרה מצב תמידי של אי וודאות בנושא הדברים המוסתרים מהם. כשבית המשפט פסק לבסוף כי התנהלות זו אינה מקובלת, המשטרה התעלמה מן הפסיקה.
בפברואר 2010, הודיעה הפרקליטות כי 13 פעילים, בהם העשרה שכבר הוחזקו כלואים במעצר, יואשמו ויעמדו למשפט בשל מעורבותם הבלתי חוקית לכאורה בארגון פשע. ארבעה מהם החליטו לפרסם את כתבי האישום שלהם במלואם באינטרנט. זו הייתה פריצת דרך. סוף סוף גורם אובייקטיבי יכול היה להעריך אם הייתה הצדקה לצעדים הקיצוניים שננקטו נגד הפעילים.